משירת הלווים ועד "מעוז צור"/ ה. ננקנסקי

---

 

 שירי חנוכה מה הם עושים לך בלב?

לאיפה הם לוקחים אותך?

 

שירי חנוכה עוסקים במלחמה הנצחית שלנו -

אור מול חושך, קדושה מול טומאה, צדק מול רשע.

גם בצד המוזיקלי אנחנו רואים הבדלים עצומים בין קודש לחול.

נתחיל עם שירת הלווים בבית המקדש שהיוונים ניסו כל כך לטמא אותו.

שירת הלווים היתה חלק מעבודת בית המקדש, היא הייתה חובה ולא רק להנעים את האווירה, ממש חלק מהקרבת הקרבנות ונסוך המים.

לשירה הזו היה גם תפקיד משמעותי: לעורר לתשובה.

אנשים היו מקשיבים לשירה האלוקית והיא נגעה בלבבות ועוררה אותם לתשובה.

 

ארבעת אלפים מהללים

והנה כמה עובדות מרתקות על שירת הלווים:

1. בזמן הקרבת קורבן התמיד היו מצווים הלויים לשורר שיר מיוחד, אשר נתקן לכל אחד מימי השבוע, גם בימי שבת ומועדים היה שיר מיוחד לאותו יום.

2. היה ממונה מיוחד בבית המקדש שהיה אחראי על שירת הלווים:

אלו הן הממונין שהיו במקדש:

יוחנן בן פינחס, על החותמות; אחיה, על הנסכים; מתתיה בן שמואל, על הפייסות; פתחיה, על הקנין, פתחיה זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון; בן אחיה, על חולי מעיים; נחוניא, חופר שיחין; גביני, כרוז; בן גבר, על נעילת שערים; בן בבי, על הפקיע; בן ארזה, על הצלצל (כלי נגינה); הוגרס בן לוי, על השיר; בית גרמו, על מעשה לחם הפנים; בית אבטינס, על מעשה הקטורת; אלעזר, על הפרוכת; ופנחס, על המלבוש.

— משנה, מסכת שקלים, פרק ה', משנה א'

3. להוגרס בן לוי הייתה טכניקה מיוחדת של הכנסת האגודל לפיו להוציא קולות מיוחדים מגרונו,

ומסופר עליו: "כשהוא נותן קולו בנעימה מכניס אגודלו לתוך פיו, ומניח אצבעו בין הנימין,

עד שהיו אחיו הכוהנים נזקרים בבת ראש לאחוריהם" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לח עמוד ב')

4. כמות הלווים ששרה וניגנה היא בלתי נתפסת: 4,000 לווים עמדו ושוררו כשמעליהם עמד מנצח:

"...וארבעת אלפים מהללים לד' בכלים אשר עשיתי להלל" (דברי הימים כ"ג ה'מים כ"ג ה')

5. כלי נגינה רבים היו בבית המקדש: כינורות, נבלים, מצילתיים, שופרות, חצוצרות, חלילים, עוגב, תופים.

כלים עם צליל אמיתי ושמיימי, והיו גם כלים שנעלמו עם השנים, כמו ידותון.

6. לצורך אחסון כלי השיר, היו בבית המקדש שתי לשכות בשם 'לשכות כלי השיר' שהכניסה אליהן הייתה מעזרת נשים.

לשכות אלו שימשו כמחסן כלי הנגינה של הלויים.

7. שירת הלווים הייתה כל כך עוצמתית ששמעו אותה עד יריחו! (מסכת תמיד ג' ח')

8. בספר 'ברית מנוחה' - אחד מספרי הקבלה הקדמונים, מופיע תיאור מעניין:

כאשר אדם היה בא לבית המקדש להביא קרבן המכפר על חטא, היה הקרבן מתקבל רק אם האדם עשה תשובה על חטאו.

הכהן – המקריב את הקרבן – היה מביט בפניו של האדם, ואם היה מבחין כי האדם עדיין לא שב בתשובה שלימה בליבו, היה מסמן למקהלת הלויים, והלויים היו פוצחים בניגון דביקות והשתפכות הנפש, שהיה מעורר את אותו האדם אפילו אם ליבו לב אבן.

 

גם בשירה: פרח או פרי?

ננסה לדמיין לעצמינו את היופי האלוקי הזה.

מה יווני ששמע את העצמה הזו הרגיש?

האם יכול היה לשאת את הכוח הזה?

האם יכול היה לרדת לעומק השירה?

לא פלא שכגודל הקדושה כך היה גודל המלחמה והשנאה של היוונים...

שירת הלווים הייתה שירה עוצמתית שנשמעה עשרות קילומטרים, שירה שהייתה זכה וטהורה והשפיעה על העולם כולו,

שירה של עבודה, שירה של הלל, שירה של תפילה, של תשובה, שירה של הנשמה...

"אשרי עין ראתה כל אלה", בית המקדש חרב ואיתו נעלמה שירת הלווים יחד עם הקרבנות.

השירה שגרמה לאדם להיות טהור יותר כמו הקרבנות נעלמה, רק שיר של יום נשאר לנו לזכר השירה האלוקית.

במשך השנים עם ישראל התפזר בעולם וסגנונות השירה הושפעו מאזור מגוריהם: מזרחי, אירופאי וכו'.

ככל שהניגון נוגע עמוק יותר בנפש המקור שלו קרוב יותר לשירת הלווים.

אין איסור במנגינות נכרים אם הם לא נכתבו לעבודה זרה כמו שפסק הב"ח, רבי יואל סירקיס. כי האימוץ של מנגינות זרות מותר בתנאי שלא נעשה בניגונים שימוש במסגרת פולחן נוצרי.

אבל נדמה שאוזן קשובה יכולה להרגיש איזה שירים גורמים לשמחה ולהתעלות, שירים שנוגעים בלב ומעוררים לתשובה,

או ניגונים שגורמים לסערת רגשות והרגשה שלילית.

גם בנגינה אפשר לזהות מתי מדובר בפרי עם תוכן או רק פרח זמני שנובל...

 

מעוז צור: שילוב של מזרחי ואירופאי

הפיוט מעוז צור שמושר ברוב בתי ישראל, נכתב בתקופת מסעות הצלב בימי הביניים.

הפיוט התקבל כמעט בכל הקהילות: אשכנזים, ספרדים וחלק מקהילות תימן, מרגש לשיר אותו, להעמיק בו ולהקשיב למילים.

לשמוע את התיאור של גלויות ישראל והצלה הניסית של כל גלות וגלות עם בקשה ותחינה לגאולה האחרונה במהרה בימינו.

הפיוט מעניין מאוד במבנה שלו. הוא מייחד צירוף של מסורות אשכנזיות וספרדיות, בחריזה ובמבנה הבתים.

למשל: המשקל (6 הברות בטור) והחריזה הצולבת (א/ב א/ב -לדוגמה: ישועתי/ לשבח/ תפילתי/ נזבח) הינם לפי מסורת ספרדית.

אך חריזת ההמשך (ב / ב / ג/ ג/ ב - מטבח / מנבח / אגמור / מזמור / מזבח) היא דווקא אשכנזית, ומעוצבת כנראה על פי ניגון ידוע.

צירוף מסורות כזה אופייני לאשכנז (גרמניה) באותם ימים.

השם מרדכי הוא אקרוסטיכון של השיר, ולא ממש ידוע באיזה מרדכי מדובר. שתי אפשרויות מתקבלות לפי סגנון הכתיבה: מרדכי בן הלל מנירנברג או מרדכי בן יצחק הלוי מאיטליה שעבר לגרמניה.

המנגינה הנפוצה ביותר שכולנו מכירים אותה עוד מהגן, עתיקה מאוד ומקורה כנראה בבוהמיה.

היא כתובה בסולם מז'ור שבשירים שקטים יוצר חגיגיות מסוימת,

המבנה שלה מזמין שינויי אקורדים רבים שיוצרים קולות מגוונים מאוד לשיר עצמו, סוג שהיה נפוץ באותה תקופה.

ואנחנו כל עם ישראל כשנשיר את הפיוט המאחד בין כל העדות, שמדבר על הגלות והישועה, שאנחנו כל כך מחכים לה...

נרגיש עם אחד ונזכור גם את מה שהיה שם בבית המקדש ורחק מאתנו,

את שירת הלווים האדירה והבלתי נתפסת בשכלינו, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו...

"חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה"---

במהרה בימינו, אמן.