הסיפור שמאחורי השיר - חלק א'/ הדסה ננקנסקי

---

 

מהו לחן? מהו שיר?

ניסיתם פעם להלחין שיר?

אולי ניסיתם לכתוב שיר?

איך זה היה לכם?

הצלחתם לשמור אותו זמן מה בזיכרון?

הרגשתם שזה יוצא לכם מהלב או מהגרון?

האם זה עשה לכם משהו בנפש?

 

המילה לחן (קומפוזיציה) מקורה מערבית: לֻחְנָה.

הלחנה היא השם הכולל ל'מגוון פעולות יצירתיות הקשורות בהכנת מוזיקה'.

הלחנה יכולה להיות יצירה, המצאה או חיבור של מוזיקה חדשה, המיועדת להיות מבוצעת בעתיד.

הגדרה נוספת של הלחנה היא 'ארגון מראש של צלילים ושקט לאורך יחידת זמן'.

לפעמים גם כותבים שיר מתוך הלב, הנפש והכישרון, על מנגינה מוכרת, וזו גם סוג של יצירה.

לא פעם אנחנו חשים את הלב שלנו עולה על גדותיו, אם מתוך שמחה פורצת גבולות או חלילה מכאב עמוק.

הנפש שלנו נשפכת, רוצה להתפרק, והשיר הוא כלי ביטוי טוב כל כך.

אם בהלחנה, אם בכתיבת מילים ללחן שמוכר לנו,

בכל מקרה, תמיד זה ייתן פורקן וכוח, וימלא את הרגש שלנו.

הפעם נדבר על שני לחנים ידועים שעומדים מאחוריהם אנשים גדולים.

 

אם אמרתי מטה רגלי, רבי מאיר שפירא מלובלין

השיר "אם אמרתי מטה רגלי" הולחן על ידי רבי מאיר שפירא מלובלין ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד הדף היומי.

רבי מאיר היה ידוע במסירותו הגדולה והעצומה לתורה, ולתלמידיו שראה בהם את ילדיו שלא זכה להם.

מאחורי השיר מסתתר סיפור מרתק:

כידוע בזמן בניית הישיבה לקח רבי מאיר על עצמו חובות אדירים, בשל כך נאלץ לכתת את רגליו כדי להחזיר אותם.

באחת ממסעות איסוף הכספים לישיבה. הוא הטלטל בדרכים, התבזה, וחזר בידיים ריקות, בדרכו חזרה ספר את הפרוטות המועטות שאסף, הן אפילו לא כיסו את הוצאות נסיעתו.

עייף ושבור לב חזר לישיבה, והתיישב על ספסל. התלמידים מקיפים אותו. הוא שרוי בעצבות ודכדוך נורא. מאליו התנגן הלחן השקט, העצוב, למילים המחזקות "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני".

המילים המרפאות של דוד המלך בשילוב המנגינה המרגשת שיצאה מהלב, נתנו מרגוע לנפשו, וזהו חלקו הראשון של השיר.

למחרת בבוקר נכנס אדם זר לישיבה: "אני מחפש את ר' מאיר" אמר.

"מה אתה צריך מר' מאיר?" שאל אותו השמש.

"אני רוצה לדבר אתו ביחידות", אמר. "הרב עסוק" ניסה השמש להתחמק,

אך האיש בשלו. עד שהגיע ר' מאיר. מהר מאד התחברו השניים,

והיהודי, מתברר, עשיר גדול, "אתם תחזיקו את התורה הקדושה, ואני אדאג לכל מחסורכם".

מה?.......

ר' מאיר לא ידע את נפשו משמחה.

בהתרגשות אחז בשתי ידיו של היהודי, ושוב מאליו פרץ לו הלחן לאותו פסוק:

"אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני" הפעם במנגינה שמחה, בהודיה לד', וזהו חלקו השני של השיר.

המילים אותן מילים, שנותנות מענה וכוח גם בזמן עצב וגם בזמן שמחה.

השיר אם אמרת מטה רגלי - לחן המהר"ם שפירא

 

"שקעה חמה שקעה נפשי", הרב אברהם אליהו קפלן

את השיר כתב הרב אברהם אליהו קפלן בשנת תרס"ז - 1907, לפני למעלה ממאה שנה, כשהוא בן שבע עשרה.

רבי אברהם אליהו נולד בעיירה קיידאן לתוך עולם של יתמות כשאביו נפטר עוד לפני לידתו.

הוא נקרא על שמו של אביו, שנודע ברבים כ'עילוי מראקוב'.

מצעירותו התבלט באישיותו המיוחדת כתלמיד בעל שיעור קומה לימודי ורוחני נדיר. כך למשל ברשימה שכתב בהיותו בן שתים-עשרה בלבד, העלה את הדברים הבאים:

"בשעת עייפות הרוח, בשעה שהזיכרון מחיה את צללי העבר וקור חודר מהם אל הלב,

בשעה שהרעיון, כמו שמש סתיו, מאיר על הערבוביה של ההווה, ומתבדר בזעף על מקום אחד,

מאין אונים להתנשא אל על ולעוף קדימה –

בשעות הרעות האלה של עייפות הרוח אני רגיל לצייר לי, בדמיוני, את אופיו הנשגב של האדם.

האדם! כאילו שמש ילוד בנפשי, מדי זכרי אותו... האדם... עזוב לנפשו וחפשי, כמו העולם,

פוסע לו שפי – קדימה! או מתנשא לו שפי – למעלה! האדם היפה והטרגדי! ...

אובד בין ערבות הציה, יחידי על כדור הארץ הטסה במהירות במרחביה שאין לו סוף יחיד,

ומעונה בלי חשך על דבר השאלה המענה את נפשו – 'בשל מה הוא חי?' – יחידי הוא שואף בעד-מה –

קדימה! ולמעלה! בדרך הניצחונות על רזי ארץ ושמים. קדימה ולמעלה..." (בעקבות היראה, עמ' קנג)

 

נפשו הייתה עשירה כל כך ובכישרון רב חיבר שירים רבים ואף הלחין לחנים לחלק משיריו.

כבחור למד בישיבת סלבודקה והיה מתלמידיה המובהקים תחת חסותו של הסבא מסלבודקה.

אותה תקופה הייתה תקופת ההשכלה שבלבלה בחורים רבים ושסחפה בדרכה גם בחורי ישיבות.

בשיר הזה מבטא הרב קפלן את חיבוטי הנפש של בחור ישיבה בתחילת דרכו,

המגשש באפלה ומבקש למצוא מזור לנפשו המיוסרת, ובדרך זו בעצם נלחם ברוחות ההשכלה שנשבו בעוז.

שיר זה הוא אחד משירי ישיבות ליטא הבולטים, וקשיי יום רבים מצאו מרגוע במילים החמות של השיר.

את המילים כתב הרב א.א.קפלן על לחן של שיר עתיק רוסי וזכה לתהודה רבה.

קישור לשיר שקעה חמה

 

שקעה חמה/ ר' אברהם אליהו קפלן

שָׁקְעָה חַמָּה, שָׁקְעָה נַפְשִׁי

בִּתְהוֹם יְגוֹנָהּ הָרַב כָּיָם

כִּי עוֹמְדָה לִפֹּל הִיא

בְּמִלְחַמְתָּהּ אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַדָּם

 

יָמַי עוֹבְרִים, יָמַי כָּלִים

מִבְּלִי קַחַת, מִבְּלִי תֵת

אִם לָזֹאת קָרָאתָ 'חַיִּים'

אֱמָר נָא, אֵלִי, מַה זֶּה 'מֵת'?!

 

חוּסָה, אֵלִי, כִּי לֹא אֵדַע

אֵיכָה אוּכַל כֹּה לִחְיוֹת?

הַאִם לִשְׁכֹּחַ כֹּל וּשְׂמֹחַ

אוֹ לִזְכֹּר הַכֹּל וּבְכוֹת?

 

הַחֲיֵינִי, אֵלִי, נָא לְמָחָר –

אוּלַי אֶפְתֹּר אֶת הַחֲלוֹם

שָׁקְעָה חַמָּה, עָבִים בָּאִים

לַיְלָה עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם