חלק ב': בלבבי משכן אבנה/ הדסה ננקנסקי
"בלבבי משכן אבנה".
שיר שלא נס ליחו, שיר שתמיד יעורר ויגרום לנו לחשוב על עצמינו ומעשינו.
את השיר המיוחד הזה חיבר רבי יצחק הוטנר.
הרב יצחק הוטנר זצ"ל היה מגדולי הדור הקודם, ראש ישיבת רבנו חיים ברלין בברוקלין, וחבר מועצת גדולי התורה של ארצות הברית, היה גאון עצום בכל חלקי התורה גם בנגלה וגם בנסתר.
את השיר הוא חיבר על בסיס אחד משיריו של רבי אלעזר אזכרי:
"בתוך ליבי משכן אבנה לזיוו,
קרבן תקריב לו נפשי היחידה"
[רבי אלעזר בן משה אזכרי היה מקובל, דרשן ומשורר יליד צפת. לפני כ-500 שנה. מפורסם בעיקר בשל הפיוט ידיד נפש וחיבורו 'ספר חרדים', שנחשב כספר יסוד בתורת המוסר ביהדות.
הרב אזכרי הוא מצאצאי מגורשי ספרד ובכתביו ופעולותיו ניכרת הכמיהה לגאולה ואהבת ארץ ישראל.]
מילות הפיוט של הרב הוטנר מבטאות את הכיסופים והכמיהה למסור נפש ורצון למען ה' יתברך:
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו.
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
כל אדם מישראל הוא מקדש מעט,
ולכן על כל יחיד לכונן בעצמו, את מורא מקדשו וסדר עבודתו.
עליו לבנות משכן לד' בתוכו, שבו ישכון הדר כבודו יתברך.
ולמזבח וקרני ההוד של עבודת ד', תילקח האש מאת העקידה העצמית,
הוויתור על מנעמי העולם הזה והבליו.
וכאשר מקדש זה יבנה במקדש מעט של היהודי –
יתנהלו חייו של היהודי על קדושת ד'".
מעט מתולדותיו:
הרב יצחק הוטנר נולד בוורשה בשנת תרס"ו, והוכר מצעירותו כעילוי. למד בישיבת סלובודקה, והיה תלמיד קרוב של 'הסבא', הסבא ראה בו שיצמח לאדם גדול וטרח מאד על החינוך שלו.
הוא עלה ארצה עם תלמידי הישיבה, ולמד כמה שנים בישיבה בחברון.
בשנת תרצ"ה עבר לארה"ב, ובהמשך מונה לראש ישיבת רבי חיים ברלין שבברוקלין, ובה חינך אלפי תלמידים. נחשב למקורי וייחודי מאוד בדעותיו ובהנהגותיו.
כבר בבחרותו כתב את ספרו הראשון: "תורת הנזיר" על הלכות נזירות, אולם ספריו המוכרים ביותר הם סדרת הספרים 'פחד יצחק' שעל פיו דבריו הם 'הלכות דעות וחובת הלבבות'.
בספריו הוא פורש שיטה שלימה בביאור עומק מאמרי חז"ל, ודרכם מקנה לימוד של יישור הדעת והמידות על פי עומק דברי חז"ל.
בשנותיו האחרונות עלה ארצה, הקים את ישיבת 'פחד יצחק' בירושלים ועמד בראשה, וכיהן כנשיא 'מכון ירושלים'. נחשב מגדולי הדור הן בהלכה והן באגדה.
הרב הוטנר עם גדלותו האדירה, המשיך לעבוד על עצמו ולתקן את עצמו לאורך כל החיים. אדם שהכירו ופגש אותו בגיל 60, ולאחר מכן בגיל 65, אמר שהדהים אותו לראות איך נהיה הרב הוטנר לאדם אחר בתוך שנים ספורות, הוא עיצב את עצמו ותיקן את עצמו עד כדי שינוי של האישיות בשנים אחדות.
הרב שלמה וולבה זצ"ל, שהיה צעיר ממנו רק בשמונה שנים, כתב עליו כך:
"לפני למעלה מעשר שנים התקרבתי אל הגאון הגדול ר' יצחק הוטנר זצללה"ה ראש ישיבת חיים ברלין בניו יורק וישיבת פחד יצחק בירושלים, ובעל ספרי פחד יצחק, ונהייתי תלמידו.
הוא היה חד בדרא בהיקף ועומק ידיעתו בכל חלקי התורה ובחוכמות, וכל רז לא אניס ליה. עד כמה שנתגלתה גדלותו בשמונת ספרי פחד יצחק שכבר יצאו לאור - תוקף גדולתו יתגלה כאשר יצא בעז"ה לאור מה שעוד בכתובים".
אחד המאורעות המשמעותיים ביותר בחייו של הרב הוטנר היה סיפור חטיפת המטוס ביום ראשון ה' אלול תש"ל על ידי ארגון אש"ף, כשהוא, אשתו, ביתו וחתנו הרה"ג יהונתן דייויד – כיום ראש ישיבת פחד יצחק בהר נוף, היו בו.
היו אלה שלשה שבועות נוראים: שבוע במטוס החטוף בזרקה, שבוע במעצר מבודד, ושבוע אחרון תחת מטר פגזים שעפו בלי הפסק, על מחנה הפליטים שבו הוחזקו מכל העברים.
שבוע ימים הוחזק הגר"י הוטנר במעצר מבודד, כאשר איתו בחדר רק שני מחבלים כשומרי ראש, שישנו על הרצפה החשופה.
שבוע לא ידע הגר"י הוטנר מה עלה בגורלם של בתו, חתנו ושני תלמידיו שהוחזקו גם הם במעצר במקומות אחרים. רק בימים האחרונים הם אוחדו שוב במקום מעצר משותף בצפיפות נוראה. האוכל שנתנו להם רוב הזמן, היה מורכב רק מזיתים ובננות, ומעט משקה על אף החום הכבד.
במקביל לפעולות השונות, בהיכלי התורה נאמרו מדי יום פרקי תהילים. בבתי הכנסת נערכו משמרות תהילים לאורך כל שעות היממה, שעות לימוד רבות הוקדשו לשחרור החטופים היהודיים, ובראשם משפחת הוטנר. כל הפעולות נעשו בזהירות רבה, מחשש שהחוטפים ישמעו על ה'אוצר' היהודי שבידיהם, ויעלו את מחיר שחרורו.
זכורה לרבים קריאתו הנרגשת של מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל, ראש ישיבת מיר, שקרא בשיחתו בהיכל הישיבה מתוך דמעות, להרבות בתפילה על החטופים ובפרט שנמצא ביניהם תלמיד חכם שצריך שיחלה עצמו עליו.
כעבור שבועות של משא ומתן אינטנסיבי מצד גורמים שונים, שוחררו הגר"י הוטנר וחלק מבני הקבוצה והוטסו לקפריסין.
הרב הוטנר איבד 20 ק"ג ממשקלו בשלושת שבועות מעצרו. גם חתנו ושני תלמידיו שהיו אתו נראו נורא כשהשתחררו.
כעבור יומיים הוטסו הרב הוטנר ויתר אנשי הקבוצה לניו יורק דרך אירופה, והגיעו לביתם לקראת ראש השנה.
עבור בני התורה באמריקה, התקבלה בשורת שחרורו של הגר"י הוטנר בשמחה עצומה, ותוכנן לקבל את פני ראש ישיבת 'רבנו חיים ברלין' בשדה התעופה קנדי בכבוד מלכים. גדולי ישראל רבים היו אמורים להשתתף בקבלת הפנים.
השמחה היתה גדולה כל כך, עד שכמה מהבחורים ארגנו שתזמורת תעמוד באולם הקבלה של שדה התעופה, ותפתח בנגינה נלהבת ברגע שיעבור הרב הוטנר דרך הדלתות המסתובבות, אל תוך זרועותיהם הפרוסות של תלמידיו ואוהדיו.
עוד לפני שראש הישיבה סיים את ביקורת הדרכונים, פתחה התזמורת בנגינה. אך ברגע שנכנס רבי משה פיינשטיין לחדר, פנה היישר לראש התזמורת והורה לו להפסיק את תזמורתו. הוא הסביר שמכיוון שיש נוסעים שעדיין לא יצאו מעמאן (נותרו ששה חטופים בשבי עוד ימים ספורים) ועדיין סובלים בארץ זרה ועויינת, אין זה מתאים לנגן.
על אף שרבי משה עמד על כך שהתזמורת תפסיק לנגן, ההתלהבות בקבלת פניו של הרב הוטנר לא פחתה. אינספור בחורים נרגשים הניפו את הרב הוטנר על כיסא, הם שרו ורקדו סביבו כאילו חל שמחת תורה מוקדם מהרגיל.
"אני עדיין זוכר את רבי משה רוקד בשורה הראשונה, פניו קורנות משמחה על שחרורו של גדול בישראל", העיד אחד מהתלמידים.
איני יודעת מתי בדיוק כתב הרב הוטנר את השיר,
מה שברור שרוח הדברים מרחפת מעל כל מה שהוא היה וכל מה שעבר.
אותה רוח ממשיכה לרחף גם מעלינו עד היום הזה, ונותנת לנו את הכוח לבנות בליבנו מזבח,
ולהקריב מהרצונות החומריים שלנו למען שמו יתברך.
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו.
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
בלבבי משכן אבנה
נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר